פעם, לפני שנה ומשהו ומגיפה, נסעתי לא מעט לארצות הברית במסגרת העבודה. נסיעות עבודה הן הפוגה מסויימת מהשיגרה ומושא קינאה לאנשים שלא עובדים במקום עבודה ששולח אותם לנסיעות כאלה. מי שנוסע נסיעות עסקים, מפתח עם הזמן יכולות אריזה והסתגלות. לפעמים הנסיעות הן עם חברים לעבודה, לפעמים פוגשים אנשים חדשים (לקוחות, שותפים, אנשים שפוגשים). לפעמים, בעיקר בערים אמריקאיות גדולות הנסיעה מעצימה תחושת בדידות.
באחת הנסיעות האחרונות שלי לפני המגיפה נסעתי לשיקאגו לפגישות עבודה. זה היה בחורף, העיר היתה גשומה ועטופה ערפל. לאחר שלושה ימים בשיקאגו, המשכתי לניו יורק, למשרד של החברה שלנו. בדרך לשדה התעופה של שיקאגו התחיל להתגלגל לי השיר הזה בראש.
בניו יורק, אולי העיר האמריקאית האייקונית, אני בחדר מלון, בחוץ חורף, קולות של צופרי מכוניות משטרה, אדי מים עולים מפתחי הרכבת התחתית, אנשים ממהרים לביתם בנהרות אדירים כל ערב, ובסוף כל יום, אני מחפש מקום לאכול משהו ומרגיש שאני חייב לדבר עם מישהו, לא חייב משהו עמוק, רק אינטראקציה אנושית בסיסית כדי לנער מעלי את תחושת הבדידות שיורדת עלי בערב.
השיר המשיך להיכתב במלון בניו יורק. מילים. התחילה מחשבה על כיוון למנגינה וחשבתי שאני צריך קלידים.
בסוף השבוע של אותה נסיעה, מצאתי חדר חזרות עם פסנתר שניתן להשכיר לפי שעה. המחיר בשבת בתשע בבוקר היה ממש משתלם ושכרתי את החדר לכמה שעות ושם הולחן השיר.
ניתן להקשיב לשיר בפלטפורמות השונות כאן: https://music.israelroth.com/link/jzgs9n
