הזיכרון פורץ לתודעה בזמנים שהוא בוחר לעצמו, לא תמיד כשאנחנו מוכנים לזה. לא תמיד בקשר למשהו חיצוני. לזיכרון יש רצון משלו. כשהוא רוצה הוא יכול להעיר אותך מהשינה. או לנתק אותך מבני משפחתך. או מהלימודים או העבודה. לפעמים הוא קצת מטושטש, לפעמים חד כמו סכין גילוח.
כשהתאריך הלועזי מתאחד עם יום השבוע, זה משום מה מרגיש כמו יום מיוחד. היום לפני שלושים ותשע שנים, מוצאי שבת החמישי ביוני הלכתי לישון ילד. הזיכרון לא לגמרי חד. יצאתי ביום שישי כצ’ופר הביתה. באמצע הלילה התקשרו לקרוא לי חזרה. נסעתי בשעות הקטנות של הלילה בטרמפים. לא היה קשה לתפוס טרמפ. הגעתי בשבת לפנות בוקר. זוכר במעורפל את השבת – היום האחרון של הקורס שדחפו לנו בו את כל מה שצריך (או שחשבו שיספיק) כדי שנוכל להצטרף למחרת.
ביום ראשון בבוקר נסענו. אני לא זוכר בדיוק איך. מרמת הגולן לראש הניקרה. צרפו אלינו כמה נהגים ותיקים, כי עוד אף אחד מאיתנו לא הוציא רשיון נהיגה.
נופים דומים לגליל המערבי נגלו לעינינו גם בצד השני. כפריים נופפו לשלום, חלקם עם דגלים לבנים, חלקם זרקו אורז (או שזה משהו שאני מדמיין שקרה כי ראיתי בכל מיני סרטים). זה הרגיש כמו טיול.
נסענו בין שדות ופרדסים. לאורך כביש החוף. לקראת הצהרים זה כבר לא היה טיול. ומאז נוספה לי משקולת קטנה בתוך הלב שמדי פעם הזיכרון ההוא מטלטל אותה מצד לצד.
המלחמה ההיא מושתקת. היא כמובן לא נחגגת ולא ממש מוזכרת על דפי העיתון. היא היתה בעצם אירוע מתמשך שנמשך כמעט שנות דור. אבל לא על מהלכיה, לא על הפוליטיקה סביבה ולא את תולדותיה אני אספר. גם לא אומר דברים בנאליים על מי שנשאר שם צעיר בן עשרים. ועל כל המלחמות ועוולות בני האדם. אני שר פה רק על רגע מאד מסויים שבו הסתיימה ילדותי.
השיר זמין בפלטפורמות השונות דרך הקישור הזה.