כמה מילים על ג’וני. זה בעצם השיר הראשון שהוקלט בשביל האלבום השני. כבר כתבתי וסיפרתי שרציתי ליצור אלבום שיש בו קולות חדשים ושונים מהקול האישי שלי.
גם סיפרתי שאחת הטכניקות שהשתמשתי בהן היתה לכתוב בגוף ראשון אישה. כך נכתב גם ג’וני.
בשלב זה, מציע להקשיב לו ברקע (קישור כאן).
השיר הוא שילוב של גרעין אמיתי, משפטים ששמעתי, דמויות וסיפורים דימיוניים שקיבלו ממשות מוחשית מאד בראש שלי. התמונות והסיפור והתפאורה התנגנו לי כסרט פילם נואר בראש.
ג’וני – שם כללי, כי הגיבור בשיר שמושפע מלו ריד לא יכול להיקרא יוסי… הוא סוג של גבר מחוספס ומושך, שרמנטי, קצת מצטייר לי כעץ זית עתיק, עם קמטים החורצים את עורו השזוף ועיניו הצלולות בכחול של הים של יפו. הוא היה פעם בחור ישיבה חיוור עור, אבל מי שלא מכיר את ההיסטוריה שלו לא ינחש את זה לעולם. ופעם אחרונה שבדקתי, הוא הסתובב בדרום תל-אביב איפהשהו בין לוינסקי לפלורנטין או יפו.
אבל ג’וני הוא בעצם לא הגיבור הראשי. הגיבור הראשי היא גיבורה. אנחנו לא יודעים את שמה, אבל יש לה היסטוריה ארוכה עם ג’וני. יש שם אהבה עמוקה ויש שם כאב ומשהו אפל. ועם כל הגעגוע והמשיכה והקסם, היא לא יכולה להרשות לעצמה לחזור ולפגוש אותו, ועם כל השכל הישר והרגליים על הקרקע, היא גם לא יכולה להפסיק לחשוב עליו, לרצות בו ולחשוש לו.
אז היא מסתפקת בלחשוב ולדמיין מה קורה איתו עכשיו, יורד לחוף לחפש משהו לעשות, אולי מישהי. הוא עדיין רדוף, עדיין יש בו יצר של הרס עצמי שלפעמים פוגע גם מעבר לעצמו. כשהוא לא נרדם הוא יוצא לרחובות. להשקיט את אי השקט הזה שאוכל אותו.
והיא נורא רוצה אותו, או לפחות לדעת שהוא מחזיק מעמד.
ואנחנו, המאזינים (או הצופים, מי שהסרט כבר רץ לו בראש), יכולים לחשוב על הג’וני שלנו – אולי זה גבר, אולי זה מקום, אולי זה ארוע. אבל קשה לנו לחטט שוב בצלקת הזו שנשארה לנו. ואנחנו נורא רוצים לחזור, אפילו לדקה, לרגע קל, אבל הצלקת מזכירה לנו שנכווינו כבר מספיק.
בקליפ בקישור הבא, רותם בוסקילה, הבמאית, לקחה את זה לכיוון שלה או לנקודת המבט שלה, והביאה פרשנות משלה: