חלקם שירים שלי

כמה מילים על “חלקם שירים שלי” (האלבום והשיר הראשון):

האלבום החל להיווצר מיד לאחר יציאת האלבום הראשון במרץ 2021 והמחשבה שלי היתה שאני רוצה אלבום שיהיו בו קולות נוספים ואחרים לאחר שהאלבום הראשון היה מאד אישי, מאד שלי, מאד “בקול שלי”.

לדן תורן ומאיר גולדברג יש סדנת כתיבה שנקראת “סלון הפזמון” שהששתתפתי בה” ובחנוכה הם פתחו מרתון כתיבה שהיה פתוח לקהל הרחב. היו אלפי משתתפים וכל יום כותב ידוע נתן שיעור. בשיעור של דנה ברגר היא אמרה משפט שנשאר לי חקוק בראש – אתם לא חייבים לכתוב שירים שיתארו את החיים שלכם. את אף אחד לא מעניין שהכנסתם כביסה למכונה. וואו – איזה שחרור…

התחלתי לחבר שירים שנכתבו בגוף ראשון נקבה כדי באופן מלאכותי קצת להכריח את עצמי לשנות את נקודת המבט. כתבתי לא מעט שירים שהתחילו מחוויה או בדל מציאות שחוויתי אבל ששאר השיר היה מסע בעולם אחר. מה היה קורה אם מישהי אחרת היתה חווה את זה?

בשלב מסויים חשבתי שההרחבה המתבקשת של להביא קולות שונים מתוך עצמי היא להביא קולות אחרים של נשים אחרות… שיהיה מעניין למצוא שירים של משוררות ולנסות להלחין אותן. וכך הגעתי לשיר “אחרי שכולם הולכים” של דליה רביקוביץ. הוא תפס את עיני, אזני, ליבי מיד. בשיר המלא של רביקוביץ יש בתים נוספים והוא כתוב בגוף ראשון אשה.

הזדהיתי מאד עם התחושה שמועברת בתחילת השיר:

אחרי שכולם הולכים
אני נשארת לבד עם השירים
חלקם שירים שלי,
חלקם של אחרים

שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר
אני נשארת בשקט
ומחנק הגרון משתחרר.

התחושה הזו אחרי שכולם הלכו, השקט, אולי עוד כוס קפה, אני מדמיין את דליה רביקוביץ מדליקה סיגריה ויושבת לקרוא שירים כשבכיור ערימת כלים…

אני מזדהה מאד גם עם תחושת הקנאה ביצירתם של אחרים – “שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר”, והשחרור שבא עם הצלילה אל תוך השירים.

בגירסת האלבום של השיר, בעיבוד של ערן יש חזרה על המשפט (שהומר לגוף ראשון גבר) “אני נשאר”. והמשפט הקטן הזה מרגש אותי כל פעם ומחבר את השיר הראשון לשאר האלבום.

אני נשאר…